אלון (שם בדוי), התכונן חודשים רבים לעלייה לתורה לכבוד בר המצווה, ורצה שאבא שלו יהיה אתו ברגע המרגש הזה. האב, לקוח שלי, הוא מרצה מאסר בבית הסוהר, הבטיח לו שיהיה אתו ברגע המרגש הזה. עלי הוטלה המשימה לקיים את ההבטחה, ולדאוג, שאבא של אלון יגיע לעלייה לתורה. למרות הסיכום עם בית הסוהר, 48 שעות לפני העלייה לתורה התקבלה ההודעה, שהאב לא יוכל להשתחרר לאירוע.

ברגע הזה נזכרתי באירוע העלייה לתורה שלי, זכרתי אפילו את מילות ההפטרה והניגון המיוחד… היה לי ברור, שאסור לי לתת לילד הזה לעלות לתורה בלי אבא שלו.

הדיונים המרתוניים אצל כבוד השופט אברהם טל היו מורכבים. השופט העלה השגות רבות, שהרי האבא הוא עבריין, שיושב בבית הסוהר, ובית הסוהר הביא טיעונים "כבדי משקל" כדי למנוע את יציאתו של האב לאירוע. בית הסוהר לא הפסיק להערים קשיים, כדי למנוע את יציאת האב. איש מהמעורבים לא מצא לנכון להביט על המקרה האנושי, על הילד. הרגשתי, שאני מייצג את הילד, שאסור לי לאכזב אותו. בסופו של דבר, ברגע האחרון, השופט נענה להפצרותיי, והצלחתי לגרום לילד הזה לעלות לתורה, כשאבא שלו לצדו.

הגעתי לעלייה לתורה, צפיתי בתחושה של אושר והתרגשות בילד הזה קורא בגאווה את ההפטרה, בניגון ובהטעמה הנכונה.

הציניקנים יאמרו, זו העבודה שלו. הוא עורך דין פלילי. הם צודקים – זו העבודה שלי. אבל גם בעבודה יש רגעים קטנים של התרגשות, ואפילו אושר….

בעבודה של עורך דין פלילי אין שגרה. שיחת טלפון באישון לילה מלקוח שהובהל למעצר, או מהורים מבוהלים שבנם נעצר הוא דבר שכיח. גם לאורך היום שגרת העבודה היא בעיקר חוסר השגרה. אין תלונות, אני אוהב את זה. ההישגים בבית המשפט, מספקים אותי. אני נלחם עבורם, כי הלקוחות נתנו בי את אמונם, ועושה ככל יכולתי כדי לא לאכזב, ולהביא להחלטות שיפוטיות ופסקי דין הכי טובים שניתן בכל תיק ותיק. אבל יש מצבים, שבהם גם אני מתרגש, שהם חורגים מכל שגרה.

ומילה אחרונה על שב"ס – כל הטיעונים, שנועדו למנוע מהאב להגיע לאירוע הוכחו כלא מוצדקים. האב הגיע לעלייה לתורה, בסיומה, שהה מעט עם החוגגים וחזר לבית הסוהר. אחרי הכל, הילד לא אשם בכלום, וגדלות נפש לא תזיק למקבלי ההחלטות.

בגלל ההגנה על שמו של הילד, החלטנו שלא להביא תמונות מהאירוע, ולהימנע מציון שמות המעורבים.