רבים מתקשים להבין ולקבל את הכרעת הדין בעניינו של אלאור אזריה. עיקר אי ההבנה היא סביב השאלה הלגיטימית: הוא הרג מחבל, לא מצופה ממנו שיעשה כן?
פרשת אלאור זריה עוררה סערה גדולה, וחלקים רחבים בחברה הישראלית חשבו, שהוא צריך לצאת זכאי. אחרי הכל, כך אומרים רבים, מדובר במחבל שבא להרוג. הרצון לסיים אירוע פח"ע במותם של המחבלים ברור. בזמן האירוע, כשהמחבלים מהווים איום ויוצרים סכנת חיים, החוק הצבאי מתיר ואף מצפה מהחייל לירות במחבל ו"לנטרל" אותו, גם במחיר מותו. אולם אם הוא נפצע, ואינו מהווה עוד איום, צריך לפנות אותו, להעניק לו טיפול רפואי, ולשפוט אותו.
בראיה של משפטן ועו"ד פלילי וצבאי התביעה הצבאית עשתה עם החייל חסד, כשדרשה להאשימו בהריגה. למה? כי הוא החליט לעשות למחבל משפט שדה, ושם את עצמו כשופט, שגזר דין מוות.
כשהחיל פגש את המחבל לראשונה הוא היה מנוטרל, ולא היווה איום. אזריה ירה בו כדי להעניש אותו. על-פי הדין הפלילי והצבאי מדובר במעשה רצח.
קולות רבים, שמצדדים בחייל, מדברים על האווירה במקום, הלחץ ומניעים אפשריים, שהובילו אותו למעשה. פוליטיקאים משמאל ומימין אומרים שהוא פעל בסיטואציה בלתי אפשרית. האמנם? כמי ששירת כלוחם בגבעתי בלבנון, ובשטים, וכמשפטן פלילי וצבאי, אני אומר לכם, שהוראות הפתיחה באש ברורות לגמרי, וגם החוק בעניין זה.
יש מי שאומר, שהתומכים באזריה הם בעד עונש מוות למחבלים. גם אם ייקבע בעתיד עונש מוות למחבלים, הרי שמי שיגזרו את הדין הם שופטים, ולא אזרחים, או חיילים.
שמעתי קולות, שמזכירים פרשיות מהעבר, מימי קום המדינה, שבהן טוהר הנשק, לא שימש נר לרגלי הצבא. זה נכון. החברה הישראלית והחוק הפלילי והאזרחי מתפתחים בכיוון של שמירה על טוהר הנשק. מה שהיה תקף בעבר, לא תקף היום.
בינינו, האם האיסור לירות על מחבל מנוטרל מהווה איום על החברה הישראלית, או על צה"ל ומדינת ישראל?!
אסיים את הרשימה בשאלה פתוחה: האם אנחנו רוצים להידרדר לאנרכיה?
